מתוך יומנו של מודט

להטיל ספק בזה שמטיל ספק

בכל פעם שעולה לנו מחשבה, יש לנו אפשרות לבחור -
להאמין לה או לא.
אם לתת לה להגביל אותנו אותנו ולבחור בשבילנו או לבדוק אנחנו בעצמנו.
אם לתת לה להשפיע על הרגשות והתחושות שלנו, או להביט מעבר לה ולראות את האמת שמאחורי אותו סיפור שהמחשבה מספרת לנו.
 
אנחנו כלכך רגילים ללכת אחרי המחשבות שלנו, שהפער בניינו לבין המחשבות נהיה קטן ומצומצם וזה נראה שאנחנו המחשבות עצמם.
אנחנו רגילים להיות כנועים לאותם מילים ורובנו אפילו לא מטילים בהן ספק ושואלים, "האם ה באמת כך?"
 
אז מעכשיו, בואו נתחיל לבדוק את אותן המחשבות. להסתכל מאחוריהן ולראות מי זה שעומד שם, ולמה בכלל הוא אומר לי ככה..
להטיל ספק ולראות של מי הצל המושלח עלינו שמסתיר לנו ומפריע.
כי אולי, אולי אולי... יש סיכוי... שזה פשוט לא נכון.
כי אולי, אנחנו יכולים להשיג את מה שרצנו, להיות מי שאנחנו, להגשים את החלומות שלנו.
ואולי הרגשות הקשים הם תוצאה של מחשבה שיקרית? אולי הכל בסדר בכלל? וכל הבעיות והבלאגן בראש זה פשוט אשליה אחת גדולה.
 
אולי?
ואם זה אולי... אז שווה לבדוק.
"אם יש ספק, אין ספק" היו אומרים לי בצבא... לפחות משהו אחד טוב לקחתי משם.
כי לרוב, מה שמצמצם אותנו, מה ששואב מאיתנו את השמחה, את אנרגיית החיים - זו רק מחשבה שיקרית ללא שום בסיס ושורשים.
אז מהיום, בואו ניקח החלטה, לקחת אחריות על החיים שלנו ולא להאמין לכל מחשבה.
חיבוק (:

למצוא את אלוהים

תחשבו על ציפור המנסה להגיע אל השמיים
לעוף עד האינסוף, ללא סוף
עד שיפלו לה הכנפיים

דמיינו דג המנסה למצוא את האוקיינוס
ישחה במעגלים, ישאל אחרים
יאבד את דעתו עד שיימצא דומם בקרקעית 
חסר חיים

ומה בדבר לטאה הרוצה לחבוש את המדבר
תלך שנים בין הדיונות 
ולא תמצא דבר

ומה נגיד על גרגר חול הרוצה לטפס על ההר
או טיפת מים שלא מבינה היכן הים
כתם צבע בציור אשר החליט שהוא כל היופי
או פרח בשדה צבעוני שחושב שבלעדיו
כל הפריחה תהיה חסרת אופי

ובואו נתבונן לרגע באדם 
אשר מנסה למצוא את אלוהים
רוצה להשיג אהבה שם בחוץ
ושוכח מהפנים

חולם לראות את כל היופי 
אך לא מפסיק עם השוואות
רוצה להגשים את חיים
אך לא עוצר אף לרגע
כדי לחיות

מטיל על עצמו משימות חסרות שחר
כמו להיות הכי הכי בכל דבר
שוכח מעצמו ורק הולך לפי מה שאסור או מותר
לא מתייחס לכמיהה אשר לוחשת
ורק מתרוצץ עם התשוקה השורפת
משקה פרח מפלסטיק ומצפה שהוא יגדל ויפרח
בזמן שזרעים כה רבים הוא שוכח מאחור או זורק לפח

מנותק משורשיו כמו עלה 
אשר מרט עצמו מהעץ והקדים את זמנו
כמו חדר המנסה לצאת מהבניין
הוא שכח את מקומו
נלחם מול הטבע, אפילו על אלוהים שם תו מחיר
זורק את עצמו במדרגות למרות שרשום עליו 'שביר'

בואו נעצור לרגע.. וניקח נשימה
כי נראה שבעולם היום אין דבר
שהוא באמת כשורה
כל שביל עקום מתעקשים ליישר
כל שביל ישר משתדלים לקצר

בואו נעצור רק לרגע.. וניקח נשימה
כי הרי אנחנו כבר כאן
בתוך האוקיינוס , עטופים בשמיים
בתוך האלוהי, חלק מהבריאה
אז באמת... למה כל המהומה?

היופי הריק

שקט זה הזדמנות

חלל ריק הפתוח לאפשרות

וכל היופי, שאין הוא מצמצם עצמו

עבור דבר

רק נשאר שם בדממה

כמו בין שמיים למדבר

 

שום מטרה ושום מוטיבציה

ללא תמונה וללא ציפייה

כך כל דבר המבקש למלא

באמיתותו מוצג ונראה

 

לא נשאר מאחור

ולא זכור לנצח

כל דבר מקבל את תורו.

כי מתוך האי-פחד

אין רצון להשתלט או להתמקח

 

הכל בזמנו והכל במקומו

מתמלא אך נשאר ריק.

עומד בזכות עצמו

מתבטא, ועדיין דומם ושקט

 

לעולם אינו מסתיים

אך תמיד תם-ונשלם

שקט זה הזדמנות

כמו היופי הריק

שבין שמיים למדבר

כשאהבה הופכת להיות חיפוש אחר מצרך בשוק

החיים פועמים ומרתקים מעצמם, אין צורך להוסיף דבר. 
להפך, מה שצריך זה להוריד כמה דברים שמסתרים לנו את הנוף.


אהבה זו לא מטרה שיש להשיג, אלא פריחה טבעית שקורת מעצמה.


מקצוע ועיסוק זה לא דרך חיים -

                         אלא דבר שמגיע מתוך סקרנות וכמיהה של הלב.


תחביבים הם לרגע, בואו לא הפוך אותם ל"מקצוע" - 

אפשר לקבל עלהם כסף כמובן,

              אבל אין צורך להפוך גם אתם למרדף ותחרות,

                                              משהו שאנחנו מחוייבים אליו.

                                                                  תחביבים הם פשוט לרגע.


ונתינה וקבלה הם התנועה הטבעית של הטבע -

אל תאפשרו לחברה "המוסרית" שלנו ולדעות שלה להשפיע על מה שנכון לכם.

רגע של התמסרות

כולנו מכירים את הרגע הזה, שהכל פשוט נעלם ומן שלווה ואושר חמימים ממלאים אותנו, שכל ההגנות נופלות, המחשבות עוצרות, אנחנו שוכחים את עצמנו, ומה שקיים זו רק החוויה...

כשאנחנו מביטים לשמיים וזוכים לראות שקיעה אדמדמה.
כשאנחנו מבחינים באחת או באחד הכובשים את הנפש שלנו... ונופלים באהבה.
כשמוסיקה וריקוד שואבים אותנו לעולמות אחרים..

רוב האנשים יגידו שהרגעים האלו הם משהו אחר, מעבר לחיים ולמציאות היום יומית, משהו שהיינו שמחים לחוות שוב. אבל זה לא קורה הרבה, ומה שבטוח, לא בזמנים ובמקומות שהיינו רוצים בהם החוויה העילאית הזו תתרחש. או יותר נכון לומר, ברגעים בהם הדבר קורה באופן טבעי, ישנו משהו המפריד ומתנתק אותנו מאותה חוויה עמוקה.

החוויה הזו היא ממש יכולות, יכולות שכל אחד יכול לסגל לעצמו, יכולת טבעית הקיימת בנו - פשוט ישנו דבר המפריד אותנו ממנה.
ואז החיים מרגישים אחרת, רגעים פשוטים הופכים למן עונג, ורגעים מסוכבים הופכים לפשוטים. כשאנחנו מביאים את כל כולנו, ומתמסרים..
ברגע הזה אנחנו באמת חיים.
באמת מרגישים
החיים הופכים לריקוד.
ברגע הזה אנחנו באמת יודעים את עצמנו, ואת מה שאליו אנחנו נכנסים.

על נקודת אור

עַל נְקוּדַת אוֹר הַצָפָה בַרִיק
רָצִים, מִתְרֹוצֵצִים, שׁוּם דָּבָר לֹא מַסְפִּיק. 
עַל כּוֹכָב הַמֵרַחֵף אֵי שָם בַּחֲלַל
שֹוכֵחִים מֵהַפְּרַט, רַק רֹודְפִים אֶת הַכְּלָל. 
מִתַּחַת לְאֵין-סוֹף כַּחוֹל הַמִתְרַחֵב 
בּוֹ צָפִים רְגָשׁוֹת שֶׁל שִׂמְחָה וּכְאֵב
יוֹשֵׁב לוֹ אָדָם עַל סַפְסַל 
מְתוּסְכַּל, מְפוּצַל... לֹא רוֹאֶה כְּלָל.

וְאִם יָעֹז לִרְאוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל בַּשָּׁמַיִם 
כְּמוֹ יֶלֶד סַקְרָן, יִפְרוֹשׂ כְּנָפַיִים 
חַיִּים שְׁלֵמִים יֵעָלְמוּ אָז לְפֶתַע 
וְכָּל הָרְגָעִים יִתְנַקְּזוּ אֶל הָרֶגַע.
צוּרֹות וּצְבָעִים יִתְגַּלּוּ לְפָנָיו 
אַהֲבָה אֵין-סוֹפִית שֶׁל הַכַּאן וְעַכְשָיו 
רוּח נְעִימָה, אִישָׁהּ אוֹהֶבֶת, מְלַטֶּפֶת
שֶׁמֶשׁ חֲמִימָה מְלֵאָה בַּחַיִּים עוֹטֶפֶת 
אֵין סִיבָּה לָרוּץ, אֵין לְאָן לָלֶכֶת

וַאֲנִי לִפְעָמִים יוֹשֵׁב לִי עַל סַפְסַל
שֹׁוכֵח מֵהַפְרַט.. מִתְרָכֵּז רַק בַּכְּלָל
וְנָכוֹן, זֶה לֹא תָּמִיד קַל
אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי עַל סַפְסַל, עַל כּוֹכָב, בְאֶמְצַע רִיק 
כְּשֵהַרִים גְּדוֹלִים הֵם בְּעֶצֶם חֵלֶק מִנֵקוּדַת אוֹר
הַקְּטַנָּה כֵּחִירִיק
הַשְּׁאֵלָה נֶעֱלֶמֶת, הַכֹּל שׁוֹתֵק, פָּשׁוּט מַפְסִיק.

בַּרֶגַע הַזֶּה פָּשׁוּט אֶגְלֶה
כַּמָּה אַבְּסוּרְד הוּא - הַאֲנִי הַבּוֹכֶה
כַּמָּה מַצְחִיק הוּא - הַמּוֹחַ הַמְּצַפֶּה
מֵסָפֵּר סִיפּוּרִים, עוֹד וְעוֹד יְעָדִים.
כִּי עַל נֵקוּדַת אוֹר הַצַּפָה בַּרִיק 
דָּבָר לֹא חָסֵר, וְאֵין מַה לְהַסְפִּיק

1 / 1

Please reload