Search

דרך הרכות

Updated: Apr 14, 2020



שבת בבוקר, אחרי שינה עמוקה וטובה, התעוררתי כשבראשי מילה - רכות וממש ברגע, עברו לי בראש אינספור מחשבות שחוזרות על עצמן פה ושם... "אני חייב, וצריך! כדאי לי.... כי ככה אומרים. ותראה... הם שם עושים,

ואתה לא.. מה אתה לא רוצה? להצליח, חופש כלכלי, אהבה, סקס, בלה בלה בלה...." אין לזה סוף. והנה שוב קפצה בי המילה וממש הצילה אותי מההתקפה העצמית הזו - רכות.

ב4 השנים האחרונות ישנו פידבק שאני מקבל מהמון אנשים בסיטואציות שונות. "אתה כל כך רגוע, איך?" הם שואלים. "כשאני לידך אני פשוט מרגישה שלווה" היא טוענת. אני מסתכל.. ואין לי מה לומר, כי תכלס, אני לא עושה דבר.

הרוגע והשלווה שאני יודע שיש לי אפשרות לחוות, עדיין לא באמת איתי. אז מה יש פה? אני שואל את עצמי.

יש רכות.

לדעתי זה התחיל במסע הראשון שלי בהודו, שם פגשתי את קלוד, שהוא שאמאן, מטפל ומורה דרך. עבדתי איתו ולמדתי דרכו את עולמם של הילדים הפנימיים. מן שילוב של תרפיה ומדיטציה, יציאה מתבניות ודפוסים וחזרה לאיכות הילדית הקיימת בנו. זוהי דרך שקטה, מלאת התבוננות, הבנה וקבלה. הגישה היא ליצור קשר מחודש ובריא עם הילד הקטן שבי, מעבר להבנה אינטלקטואלית, אלא ממש במובן נשמתי. לראות שהוא באמת בי, לחוות אותו, אבל בשקט, כך שבאמת אפשר לחוות. וזה בהחלט משנה הרבה דברים בך כאשר אתה חווה את החיים שיש ילד קטן לצידך כל הזמן.

הזמן חלף לו, ודברים החלו להשתנות. הייתי מתרגל את העבודה הזו לבדי, ואז גם מעביר אותה לאחרים בדרכים שונות, והגישה שבדרך הזו הפכה להיות חלק ממני כמעט בלי ששמתי לב לכך. התחלתי לראות את הילד שבו, את הילדה שבה, ממש בכל אדם הנמצא סביבי. לא רק שהבנתי שהילד קיים, ממש הרגשתי, בפרצופים, בהתנהגות, מעבר למסכות. חוויתי את זה גם בפחדים, בצרכים ובצורה טבעית הפכתי רך, הרי הם ילדים, בדיוק כמוני. מדענים אומרים שמראה של תינוקות וגורים יוצרים אצלנו תהליך פסיכולוגי וכימי המעלה בנו חמלה. ועם כמה שזה נשמע מתוכנת ומכני, זה טבעי. הם כל כך רכים, עדינים, ואולי זה מזכיר לנו ומחבר אותנו לחוויות ישנות שלנו, לילדות, חוויות שממזמן שכחנו ויכולות שפעם היו שלנו.


היום אנחנו כל כך קשים וקשיחים, וזה כי היינו חייבים להגן על עצמנו. עוד מילדות הרגשנו מאוימים מהמבוגרים שסביבנו, כל הדרישות שלהם ומה שהם חושבים שנכון עבורנו, עד כדי כך שכדי להיות אנחנו, ילדים, היינו חייבים לשקר, לשים מסכה, להנהן עם הראש בחיוב אבל ללא כוונה. ומה לגבי היום? בין כל המטרות, ההישגים וצווי האופנה, אנחנו עדיין חייבים להסתיר, לזייף, לעמוד על המשמר, ולרוץ! לרוץ מהר! יש דברים להספיק. אז הפכנו לקשים וקשיחים. בעבר היינו רכים, גמישים, וכשאנו פוגשים בילד מספיק קטן שעדיין לא הושחת על ידי החברה, שעדיין רך ועדין, זה מפגיש אותנו עם הרכות שבנו. מה שבטוח, זה פותח את הלב.

וזה מה שיש לזכור כאן, לב. רכות מגיעה מהלב ומביאה איתה המון – הכלה, סבלנות, קבלה, אהבה וחמלה, וכל אילו יוצרים מעיין חוויה של רוגע ושלווה (בעיקר אצל אנשים שמסביב). לעומת זאת המיינד והאגו, אשר אפשר לומר ששניהם מחוברים בקשר ישיר, עובדים דרך אותו מנגנון ואולי הם שני שמות של אותו האחד. שניהם מפחדים מרכות ואינם מבינים את הדרך של הרכות. הם מדברים בשפה של קשיחות, מטרות, הישגים, הצלחה, רווח והפסד. הדרך שלהם היא דרך של מאמץ ומלחמה, ואי אפשר להרשות לעצמנו להיות רכים אם אנחנו רוצים הצלחה, כשאנחנו במלחמה וצריכים להוכיח!! המיינד והאגו רוצים תמיד להוכיח. תחשבו על זה, גם אם אני רוצה להוכיח שאני רך, זה יהיה רק מבחוץ, זה יהיה מזויף. אם אני צריך להוכיח שאני רך, זה אומר שאני לא כזה, ואם אני לא כזה אני חייב לזייף, לשחק, לשים מסכה וגם לשמור עליה טוב טוב... איך אפשר להיות רך בתוך כל המאמץ הזה?

במשך הזמן מצאתי את עצמי עובד בפעוטון עם תינוקות מגילאי חצי שנה עד 3, קטנים קטנים, עדינים כל כך... אני בטוח שלחוויה הזו יש חלק בדרך שלי. זכיתי לטפל לבדי בפעוט בן 7 חודשים בשם יואבי, למדתי דרכו המון על קבלה, הכלה, על להרגיש ולחיות, להיות רך ולתת לחיים פשוט לזרום. בשנה האחרונה אני עובד עם ילדים בכיתות א' עד ג', ילדים בבית ספר שעושים לי בית ספר, מראים לי כמה שכחתי להרגיש, להיות טוטאלי! ליהנות, לשחק ללא מטרה. כל זה מגיע מרכות, הרכות של הלב שקיימת בכל אחד מאתנו.


לא צריך ללמוד להיות רכים,

אלא רק להיזכר. אצל אנשים שמגיעים אלי למפגשים בקליניקה, אני רואה איך זה קורה בצורה טבעית ובדרכים שונות כל הזמן, וזה משנה הכל! כי כשאנחנו מקבלים ברכות את עצמנו ואחרים, המלחמה עוצרת, המאמץ פוחת. כשאנו מתבוננים בהכל ברכות, כל מה שנותר זה רגע של שקט, שלווה. תרשו לעצמכם להרגיש ולהתבונן בדברים ברכות, חפשו את הפרחים, את העננים, את הרוח העדינה שחולפת על פניכם. תיראו את הילד והילדה שבכל אחד ואחת, בפרצופים, בהתנהגות וברצון לאהבה ולאהוב, וגם בפחדים. ותקבלו אותם, ואת עצמכם, כי אנחנו בסך הכל ילדים, ילדים בגוף גדול, ילדים שזרקו עליהם אחריות, מטלות ומטרות שהם כלל לא שלהם.


אנחנו גם הבוגרים, וזה כל היופי.

את המבט הרך הנוצר בנו כשאנו רואים גור כלבים קטן, פעוט תמים, ואפילו שתיל קטנטן שצץ לו מהאדמה וגילה את אור השמש המסנוורת, את אותו מבט מלא חמלה אנחנו יכולים להעניק לאנשים שסביבנו (אלו שהתרגלנו לקחת כמובן מאליו) ובמיוחד לעצמנו, אנחנו, לילד ולילדה שבנו, שכמה עצוב זה שאנחנו לוקחים את עצמנו כמובן מאליו.


אנחנו מיוחדים ויפים, כל אחד בדרכו בדיוק כמו כל תינוק. מול ילדים זה פשוט ברור, המון ילדים עברתי בשנים האחרונות ואני רואה את הפוטנציאל בכל אחד ואחת מהם. יופי, יצירתיות, חיות, חכמה, אהבה, אנרגיה שלא נגמרת, רצון לחוות ולהיות ולעשות! כן, גם זה, כשאנחנו שוב ילדים אין צורך במטרות. אמנם אנחנו לא רוצים עוד לכבוש את העולם (הדרך של המיינד והאגו), אבל אנחנו שוב רוצים לחיות את העולם ולחוות אותו עד הסוף.

וכדי שזה יקרה, כדי שנוכל לחוות משהו באמת, להיות הוא ולהתאחד איתו, אין בררה אלא לחזור ולהיות רכים, לאפשר לכל מה שסביבנו לעבור דרכנו.


ובחזרה להתחלה, רכות כזו היא מעין גשר ישיר לשקט, וזה הרוגע והשלווה שאני מכיר כרגע. אני עוד בדרכי על השביל, ומרשה לעצמי למצוא את השלווה גם בדרך עצמה, לנוח אם צריך.. אבל ללא ספק שהחוויה וההבנה הזו תרמו לי מאוד, ורציתי לשתף.


עם רכות ובאהבה, שאראן.


0 comments