Search

לחזור לחוות את החיים !

Updated: Apr 14, 2020



לפעמים אני שם לב שהחיים עוברים ומשארים מאחורי רק אבק של זיכרון. התמונות מטושטשות, הריחות כבר התנדפו והתחושות נעלמו והשאירו חלל ריק שרק מצפה להרגיש שוב. אם זה הטיולים הגדולים, חוויות מרגשות, או תשוקה שהייתה לי וכשהשגתי אותה לבסוף, זה לא באמת עשה דבר חוץ מסיפוק רגעי שחלף.

אם אני מסתכל קדימה, זה דיי מתסכל. לדעת שאני אמשיך לחיות במן חלום שאני מתעורר ממנו כל פעם מחדש ושוכח כמעט לגמרי. אם זה כך, אז בשביל מה? אבל ישנם אירועים מסוימים שחקוקים עמוק בתוכי. לאו דווקא כזיכרון, אבל משהו מהם השאיר טעם חזק שממשיך להדהד בי. אז איך הפעם הם כן ממשיכים איתי? מה שונה?

בעבר כשהיינו ילדים, אמרו לנו מה מותר ומה אסור, לימדו אותנו ללכת כנגד הרצונות האישיים שלנו כך שהיינו צריכים לשקר כדי למלא את הצרכים שלנו. ההורים והמורים המושפעים מהחברה ומלחצים שונים השליכו עלינו את הדעה הקולקטיבית ואף כפו עלינו לפעול לפיה. וכשלא הלכנו בדרך שלהם - התחילו רגשות האשמה.

כיום כאשר התבגרנו, אנו מתעסקים באינסוף דברים, או יותר נכון, היינו רוצים לעשות זאת ולרוב אנחנו גם מרגישים שאנחנו חייבים! המון דעות חברתיות, "צרכים תרבותיים" שאמרו לנו שאנחנו צריכים למלא, ושאם הם לא מסופקים אצלנו, משהו לא בסדר איתנו. הרשתות החברתיות כמו פייסבוק ואינסטגרם בהם אנחנו מבלים זמן רב במשך היום הם מה שמכתיבים לנו את הסטנדרטים, בין אם במודע או שלא במודע. ומכוון שבודדים האנשים אשר משתפים שם את חייהם השלמים במלואם ובכנות, אלא משתדלים להראות את הרגעים הטובים ביותר, היפים ביותר ואף "מפלטרים" את התוכן שהם מעלים. מערכת ההשוואות שלנו, (גם אם היא כן יכולה לתרום איכשהו), כאן היא יוצאת מכל פרופורציה -


מכוון שההשוואה אינה מציאותית, אלא מבוססת על שקרים, אשליה ובעיקר רגשות אשם.


כבר ממזמן היעדים שלנו הם אינם פרופורציונליים לחיים עצמם ובמיוחד לחיים של האינדבידואל, מבחינת הצרכים והרצונות האישיים והן המהות של האדם כפרט. כל זה נעשה על ידי אין סוף גירויים הקופצים מולנו בצורות רבות ושונות ומושכים את תשומת ליבנו. ואם אנו מוסיפים את אותה תקווה לסיפוקים רגעיים שמוכרים לנו ומבטיחים שיהפכו אותנו למאושרים, והמרדף שלנו להשיג את כל מה שמוכרים לנו - נוכל לראות ולהבין את מה קורה בתוכנו במשך היום יום, כאשר תשומת הלב שלנו נרדפת ורודפת ללא הפסקה, מתעסקת בהכל - אבל בעצם בשום דבר.


האדם הגיעה מהחיה, וחיה במהותה היא רדומה, היא אינה יודעת שהיא קיימת, שהיא נמצאת. היא פועלת מתוך אינסטינקטים ומגיבה למתרחש בטבע אשר סביבה ללא יכולת לבחון אפשרויות אחרות, לשקול ולהחליט. האדם, אשר גם הוא ממלכת החיות, גם הוא רדום, מה שנקרא "ישן בעמידה". וכל אותם סטנדרטים תרבותיים וחוקים חברתיים המלווים בדחיפה למרדף, תחושת אשמה ויעדים קולקטיבים הנוגדים את הרצון האמיתי של האינדיבידואל - יוצרים פיצול עמוק.


כאשר הראש רוצה לשם כי אמרו לו, אך הלב רוצה לכיוון אחר, אנחנו יוצרים שבר פנימי שרק גדל עוד ועוד. כאשר הגוף והנפש מבקשים את מה שנכון להם אך אנחנו התרגלנו לעשות דברים אשר פוגעים בהם, חלקים בתוכנו חייבים "להתנתק" כדי להמשיך לשרוד.


כאשר אנחנו חיים כך, החלק בנו אשר כן יודע את האמת מעדיף לעצום עיניים ולא לראות ולחוות את הזוועות. וכל זה רק מכניס את האדם לשינה עמוקה יותר.


אכן האדם שונה משאר ממלכת החיות, כן יש לאדם את היכולת לחשוב בצורה מודעת, לבחון אפשרויות, לשקול צעדים, להיות ער לאירועים ונסיבות וללמוד מהם באופן יזום. מה שאומר שכן יש לאדם יכולת לראות את עצמו, את ה"אוטומט" שלו, האינסטינקטים שבו. משמע שהאדם יכול להיות ער לעצמו ולהפסיק להסתובב כסהרורי בעולם. להפסיק ליפול ולהתרוצץ עם תושמת הלב "רדופת הרוח" שקופצת מדבר לדבר ללא הבחנה, מתעסקת בכמה דברים בו זמנית כדי לתפוס כמה שיותר אך בעצם, לא תופסת באמת דבר. ואותה ערנות היא יכולת שאנחנו יכולים לפתח!

אז מה יקרה בחייו של האדם הערני?


אמרנו שאין אנו חווים חוויות בשלמותם, מכוון שתושמת הלב שלנו אינה חווה חוויות באופן מלא אלה מפוצלת ומחולקת בכמה מקומות במקביל שלפעמים אף מנוגדים זה לזה. וגם אם זה מרגיש שאנו כן עמוק בתוך החוויה, אנחנו כלכך "מלבישים" עליה את הרעיון והצפיות שבנו ולא רואים את המציאות, כך שלאחר מכן היא כאילו נעלמת ואיתה כל ניחוח או תחושה. היתה לנו הזמדנות לחוות דבר אמיתי, לשתות מבאר עם מים אמיתיים, אך פספסנו אותה כי בתוכנו היינו במקום אחר. מה שכן נשאר הוא זכרון שצמא לעוד, נוסטלגיה שאליה אנו מתגעגעים ומקווים שתחזור. במקום שנצא מסופקים יותר, מלאים יותר ושלמים יותר, הדבר נעלם כלא היה ולא יעבור זמן רב עד שנמצא את עצמנו רעבים לחוויה דומה נוספת.

מתוך מרדף עמוק אנו קופצים מענף לענף מבלי לעצור לרגע ופשוט להיות. כל זה בזמן שאנו רדומים - לא נוכחים, לא באמת מרגשים, לא באמת מביטים וחווים...

אז מה עושים?

המון שיטות ודרכים קיימות, אך כאן אשתף אתכם בדרך פשוטה אשר אפשר לסגל ביום יום, וככל שנאפשר לעצמנו לתרגל, לסגל ולהפוך זאת לסוג של יכולת והרגל, דברים יחלו להשתנות. אז ככה -

תרשו לעצמכם להתחיל להתבונן בדברים אשר אתם עושים בחיים ואף בדרך אשר אתם עושים אותם. הדרך בה אתם קמים בבוקר, השעה והדרך בה אתם נכנסים למיטה בלילה. צורת התקשורת שלכם עם בני הזוג ובכלל על מערכת היחסים ואיך שהיא מתנהלת. שימו לב יותר לתחביבים שלכם, או לעסק ולקרירה שלכם, במה אתם משקיעים את הזמן? האם אתם נהנים? האם זה באמת חשוב לכם?

שימו לב לאוכל שאתם אוכלים, לזמנים ולשעות בהם אתם אוכלים, האם זה נכון לכם? מרגיש לכם טוב? וכך הלאה...

אם אתם עושים ספורט, אולי רצים או הולכים? התחילו להתבונן בכם בזמן הפעילות. שרים? רוקדים? גם שם...

כעת ביחרו נושא אחד, אחד בלבד שממנו תתחילו. קחו החלטה שמעכשיו, לעשרים ואחד הימים הבאים אתם מתכוונים להתנסות בחוויה ומודעות באותו הנושא - כלומר, להתבונן בעצמכם עושים את הדבר, איך אתם מרגשים? מהן המחשבות שחולפות? איך הגוף זז ומבצע את אותה הפעולה.

בזמן קצר תפתחו יכולת, והיא תאפשר לכם התבוננות, מודעות וחוויה עמוקים יותר. כאשר אתם שמים לב שזה קורה, (וזה יקרה לבד, בעזרת אותה מודעות שלכם כמובן...) הרשו לעצמכם להיכנס עמוק יותר -

התחילו להביא מודעות לנסיבות, לסיבות ולהשלכות,

בראשכם. מתי המחשבה מגיעה? מתי הרגש מגיע? למי הקול הזה או הרגש שייכים? איך אני מגיב בסיטואציה ולאיזה חלק בי זה שייך? את כל זה תעשו בזמן שאתם בדרך, לא הרבה לפני, לא הרבה אחרי. הביאו את תשומת הלב והביטו בדבר בזמן שאתם בו.

התחילו לבחון את הקולות השונים. לאן המיינד מושך? לאן הלב מושך? האם יש סטירה בין מה המחשבות אומרות לבין מה שתחושות הגוף משדרות? עשו זאת לאט, שלב אחר שלב. הרשו לעצמכם לחוות את החוויה ברבדים עמוקים אשר נפגשים איתכם בעולמכם הפנימי. בדקו, (וזה חלק עוצמתי במיוחד) האם ההכוונה והציפיות שלכם מהדבר שאתם עושים תואמות לרגש ותחושה שעולים בכם בזמן ולאחר שאתם עושים זאת?

וכעת שימו לב, חלק חשוב !


לכל זה תאפשרו לקרות, אך בדרך הזו - היו עדים לכך, עדים בלבד. ללא כל שיפוט או ביקורת, בלי פרשנויות והשוואות. רק שימו לב, וציינו זאת כעובדה. ככל שתרשו לעצמכם להתבונן בדרך זו, חלקים בתוככם יחלו להתגבש, לראות את האמת, והחלק הער והאחראי אשר עצם את עיניו קודם יחזור לתפקד.

ואז תהיו מוכנים להרחיב את אותה התבוננות ו"עדות", תוכלו להתבונן ולבחון נושאים שונים בחייכם. והאמת היא שזה יתחיל לקרות מעצמו, מכוון שזוהי היכולת של המתבונן, היא כמו נר אשר מדליקים בחדר חשוך, האור שוב מאיר את החדר ואנו יכולים לראות שוב, כעת העיניים מתחילות להתרגל ולהבחין בדברים שהיו בחשכה זמן רב.

בעצם, לאט לאט יקרה איחוד מחודש בתוככם, וחלקים בכם יחזרו לעבוד יחדיו, המיינד, הלב, הגוף... במקום שתהיו רדומים והם יילחמו בפנים ויימשכו לכיוונים שונים, הביאו את כולם למקום האחד הזה, לרגע הזה. ואת זה תעשו בעזרת תשמות לבכם בלבד. כך תוכלו ללמוד על עצמכם ובקצב שלכם להתחיל לשנות ולזקק את מה שנכון לכם.

מעבר לכך שחייכם יהפכו לאיכותיים יותר, מכוון שבאופן טבעי הזבל ייזרק לפח והחוויה הכנה שלכם תדחוף אתכם לעשיית פעולות שמועילות לכם, דבר נוסף יקרה - מה שיקרה הוא שתחזרו להיות מודעים, נוכחים, ערניים. ההרגל של להתבונן בחוויה, של להיות אחד בחוויה ולא לעשות דבר אחד אבל להיות במחשבות במקום אחר. אלא להיות טוטאלים בדבר שאיתו אתם מתעסקים, להרגיש את הרגשות שעולים, לחוות את התחושות, וכמה שפחות לעשות דברים המנוגדים לאמת שלכם – ההרגל הזה ימשיך איתכם, וכשאתם יותר מאוחדים וערניים, אז הקסם קורה.

לפתע אתם עמוק בתוך החוויה, שום דבר לא קורה מצד, שום דבר לא מפריע לתשומת הלב שלכם להיות בדבר שאיתו אתם מתעסקים, בפעולה שאותה אתם עושים. כל החושים ואף המיינד יהיו ממקודים בדבר האחד הזה כך שהחוויה תהיה טוטאלית ולא תפספסו רגע אחד! ואז החוויה תחלחל עמוק בתככם, אז תרגישו שאתם ממש ניזונים מאותה החוויה, שהצרכים באמת מתמלאים ואותו סיפוק ימשיך לאורך זמן.


המון אנשים מסתובבים בעולם עם תחושת אדישות לחיים, וזו אחת מהסיבות, הם באמת אינם חווים שום דבר במלואו. ואז, הכל מרגיש ריק וחסר ערך. זו גם הסיבה לרעב ולמרדף שלנו אחר תשוקות שונות, באר שמבקשת להתמלא..

אבל כאשר אנחנו חוזרים לחיות את החוויות ולחוות אותם במלאם, כל דבר קטן הופך למעיין שופע - החיים ממלאים אותנו בעניין וכמיהה בריאה ואנו מרגישים שיש משמעות ואופי בדברים בהם אנו מתעסקים או חווים.

ועכשיו להתחלה –

" ישנם אירועים מסוימים שחקוקים עמוק בתוכי. לאו דווקא כזיכרון, אבל משהו מהם השאיר טעם חזק שממשיך להדהד בי.. אז איך הפעם הם כן ממשיכים איתי? מה שונה "


מה ששונה זה שבאירועים האלו הייתי ער, ערני, חי, נוכח. ראיתי את עצמי תוך כדי החוויה והייתי טוטאלי במה שקורה. ובעיקר, הייתי בחוויה. לא בראש, לא במחשבות, לא באיך דברים צריכים להיות ולא במה יהיה אחר כך.. במקום להתעסק בכמה דברים בו זמנית, או להיות 50% במתרחש, לצפות למשהו אחר ממה שקורה, הייתי פשוט ער. וזה עושה את כל ההבדל.

אנחנו מסתובבים בעולם הזה כסהרורים, עושים הכל כשאנחנו בחצי הכרה, חצי ישנים. אומרים ועושים דברים בלי לשים לב לעצמנו, משנים את הדמות שלנו מול כל אדם שמתחלף, מכירים את עצמנו רק על פי הדעות של הסביבה ולא יודעים מי אנחנו באמת. אנחנו ישנים.

אבל כשאנחנו ערים, אנחנו חוזרים להיות אחראים לחיים שלנו. יש לנו את היכולת להגיב לסיטואציות בצורה שמתאימה ולא על אוטומט. אנחנו שמים לב למילים ולמעשים שלנו ויכולים להישאר נאמנים להם ולעצמנו. אנחנו נוכחים במה שקורה, סופגים את החוויה, מרוויחים את מה שהיא נותנת לנו ואפילו לומדים מכך, בעיקר על עצמנו.

האדם הער יוכל באמת לבחור, לא הבחירה שהיתה קיימת עד עכשיו, אשר מושפעת מגורמים חיצוניים הפועלים כטפילים. מדובר בבחירה מתוך מודעות מלאה, מתוך יכולת לראות את התמונה המלאה, יכולת לראות את הכוחות המשפיעים והחלקים הפנימיים אשר מושפעים, מתוך ערנות.

ולהיות ער זו יכולת. יכולת שאנחנו יכולים לפתח. איכות שאנחנו יכולים להוסיף לחיים שלנו. השעון מעורר כבר ממזמן הפסיק לצלצל ואנחנו נשארנו בתרדמת עמוקה.. אז זה זמן לקחת אחריות, ולהתעורר!



0 comments