Search

לראות מעבר לסיפור שלנו

Updated: Apr 14, 2020


אנחנו ההכרה, והזיכרון הוא התוכן.

ותוכן הוא תמיד דבר המתווסף, הוא אינו הדבר עצמו.

כמו מילים לדף,

צלילים לשקט ופרשנות לציור.

כמו משוואה מתמטית לתהליך כימי או הגדרת השם "אטום" לחלקיק בטבע.

כל אלו התווספו, הם אינם אלא תוכן הנוסף לדבר הקיים, תוכן אשר הלבישו אותו על המקור.

כמו שם לילד, שעון וזמנים לסיבובי כדור הארץ, ואף חוקים לחברה ולחיים.

ותוכן הוא תמיד דבר המתווסף, הוא אינו הדבר עצמו.

ומה שחשוב להבין הוא - שאנחנו ההכרה, והזיכרון הוא התוכן.

האגו - הוא אוסף של זיכרונות, אוסף של הקשרים ישנים אשר נלמדו מאירועים שקרו בעבר, דעות והחלטות אשר הגיעו דרך פרשנות ישנה. ולרוב, כל זה לא יהיה רלוונטי למרחש כעת.

הסיבה היא שכל אלו הם אוסף של תגובתיות, הסכמות והתנגדויות שנלמדו מחוויות ישנות אשר לא יחזרו שוב באותו האופן בגלל שהזמן הוא אחר, האנשים הם שונים, אנחנו שונים וזו פשוט סיטואציה אחרת.

אז איך זה שאנו חווים את אותם הסיטואציות? חוזרים לאותם האירועים ואותם הטעויות?

זה כי שכחנו,

שאנחנו ההכרה, והזיכרון הוא רק התוכן.

האם כל קיץ הוא אותו הדבר? האם בכל חורף יורדים אותם טיפות המים? האם כל עלה ועלה דומים במדויק? האם יש שני אנשים זהים במדויק? מבפנים ומבחוץ?


מכוון ואם כן, העולם, הטבע, פועלים על פי תוכן. אך לא כך אני רואה את הדבר. הטבע לא יוצר העתקים, "הטבע אינו חוזר פעמים על אותו הדבר במדויק" אמר אושו

הטבע הוא הכרה – וכך גם הטבע שלנו. הרי אנחנו הטבע, דרכו נוצרנו.

כמו תפוח לעץ, האדם הוא לטבע.

ואם הדף הוא לא המילים, והשמיים הם לא הגשמים, אם הטבע הוא לא משוואה מתמטית והילד אינו השם שלו. משמע שאנו, ההכרה, ולא התוכן.

אנחנו לא הזיכרון שלנו, לא העבר שלנו ולא משנה מה קרה לנו, לטובה או לרעה.

אנחנו לא המקצוע שלנו וגם לא ה"מובטלות" שלנו.

אנחנו לא השלווה שבנו ולא האלימות,

לא האומץ וגם לא הפחדים.

אנחנו לא המחשבות הנדיבות העוברות בראשנו, וגם לא הזדוניות.

לא הביטחון העצמי ולא חוסר הביטחון, לא ההצלחה וגם לא הכישלון.

אנחנו בסך הכל הכרה, וכל השאר הוא התוכן,

ותוכן תמיד מתווסף, אין הוא המקור.

תחשבו שהייתם קוראים ספר, ומאז כל ספר שאתם פותחים הייתם רואים את אותם המילים של הספר הראשון. דמיינו שהייתם לומדים לרקוד ג'ז, ואז שהיו מנגנים סלסה, עדיין הייתם מתעקשים לרקוד את צעדי הג'ז.

התוכן שבחיינו האישיים אכן מלווה אותנו כל הזמן ומשפיע על דברים שונים, אך אין לו משמעות מציאותית ואוטנטית בהווה, האמת היא -


שאלה אנחנו אשר בוחרים לתת את המשמעות, ומשפיעים על ההווה עם התוכן מהעבר. אנחנו אלו אשר כופים את התוכן מן העבר על הסיטואציה החדשה שקורת עכשיו.


אם סופר ישתמש באותו התוכן שוב ושוב.. כל ספריו היו זהים.

אם נאמין לתוכן שבנו, אם אנו חושבים שכך החיים וזה מי שאנחנו, כמובן שלכל מקום שנלך, נפגוש את אותו התוכן והחיים שלנו יהיו זהים. אמונה היא כמו משקפיים אשר דרכם אנו רואים את העולם, ואם אנו פועלים ומגיבים לתוכן שמולבש על המציאות דרך המשקפיים שלנו, לא רק שנראה ונחווה את החיים כך (גם אם אין הדבר אמיתי), אנחנו פשוט ניצור וניצוק את התוכן בעצמנו, נשחזר את העבר, ובעצם נרקוד ג'ז על מוסיקת סלסה.

אכן יש ללמוד ולגבש תובנות מן העבר, יהיה טיפשי לא לעשות זאת מכוון שזו יכולת נפלאה שיש לאדם. אך מה שעוזר לנו ללמוד מאותו התוכן היא דווקא ההכרה. ומה שיעזור לנו לשים לב, ולא לחזור על אותה הטעות, היא ההכרה. לרדת לעומק הדבר ולראות אותו בבהירות, זוהי היכולת של ההכרה שלנו, ההתבוננות והנוכחות הפשוטים שבנו.

אם התוכן הוא זה שיוביל אותנו, ניצור את אותו התוכן שוב ושוב, נשחזר את האירועים בחיינו, אותן הבעיות והקושי. ובנוסף, נפספס את מה שקורה עכשיו.


אם אנחנו רוצים ליצור תוכן חדש בחיינו, יש לעזוב את התוכן, הטוב והרע, הישן והחדש – כאחד. כלומר להתייחס אליהם (או יותר נכון לא להתייחס אליהם) בדיוק באותה הדרך. ובמקום זאת, להביא את ההכרה, את המודעות, את הנוכחות. לעזוב את החרטה על מה שקרה, לשחרר את הציפיות ממה שיקרה...

ופשוט להרשות לעצמנו להיות פתוחים לחדש, ללא מוכר וללא ידוע.


חיים של תוכן מפספסים הזדמנויות חדשות ושונות של החיים.

חיים של הכרה פתוחים לכל אפשרויות החיים, ללא שפיטה, ללא דעה שאנו סוחבים, סוף סוף אנחנו יכולים לראות את המציאות כפי שהיא ואת החדש אשר מופיע מולנו.

כי זה טבע החיים, לסיים עם הישן ולהביא חדש.

אין זה עניין של לדחות או לקבל, אפילו לא "לתת לדברים להיות". זה עניין של פשוט – להיות -

כל ציור טוב התחיל מפס צבע ללא תוכן ומשמעות, כל שיר טוב התחיל מרגש ותובנה אשר צפו על דף והפכו למילים עוד לפני שהיתה להן מטרה.

אנחנו ההכרה, והזיכרון הוא התוכן.

ותוכן הוא תמיד דבר המתווסף, הוא אינו הדבר עצמו.

אז מה זה אומר בעצם?

זה אומר שאנחנו חופשיים, שמיים ריקים אשר באפשרותם להיות כל מה שבא ומה שהולך, או לא להיות הם כלל. אנחנו יכולים להיות מה שאנו בוחרים. אנו חופשיים להתחיל מחדש, ממש עכשיו !

הרבה פעמים בחיינו אנחנו מרגישים כמו בד מוכתם שמתמלא בצבעים ולכלוכים במשך השנים. חלקנו אוהבים את את אותם צבעים על הבד שלנו, וחלקנו פחות. ומה שאני אומר כאן, שאנחנו לא בד בכלל, ואין עלינו אפילו כתם אחד. אנחנו שמיים, שאינם מוכתמים, אלא תמיד ריקים ופנויים לחדש שמתחרש.


אנחנו הריק שבין השמיים והמדבר, אשר מכיל כלכך הרבה אך עדיין הוא ריק מדבר.

וגם אם גשמים רבים ירדו והיו סערות תקופה ארוכה, או שאולי היתה תקופה של בצורת, חוסר, וריקנות. אין זה מי שאנחנו, ורק אם נאפשר, נרפה ונשחרר, הדברים ישתנו מעצמם.

כי אנחנו לא הגשמים, לא היובש.. אפילו לא השמש והציפורים או השקיעות המהממות, אלא השמיים עצמם.

תחשבו על זה כך, לא משנה מה היה, או קורה עכשיו, יש אפשרות להתחלה חדשה.

באהבה, שאראן


0 comments