Search

"נפילות מתח"

Updated: Apr 14, 2020


מילים שנכתבו מעצמן -

כשאהבה הופכת להיות חיפוש אחר מצרך בשוק.


לפעמים אני מוצא את עצמי במן "נפילות מתח", ככה לפחות אני קורא לזה.. זה אומר שמגיע רגע שהרבה ממה שאני מתעסק בו, מתעניין בו ומשקיע בו הופך לאבסורד עבורי ומרגיש לא רלוונטי. אם זה תחביבים כמו לרקוד, המקצוע שבחרתי או כל דבר אחר שיש לי "פשן" אליו, לפתע הוא נעלם. כמובן שהסיבות ל"נפילות מתח" יכולות להיות רבות, אך יש סיבה אחת שחוזרת בחיים שלי וגם של אנשים סביבי באופן דיי קבוע - אני מדבר על לעשות, גם כשזה פחות מתאים.

ללכת גם בפעם הזו שאין רצון.

להתאמץ במקום להשקיע.

אני מדבר על לתת כשאין

ולקחת גם כשלא צריך. על הרגע בו הדבר הופך להיות מטרה של האגו במקום כמיהה של הלב...

ואז הדברים קורים על אוטומת, מהמיינד. והסיבות מגיעות מהראש ההגיוני והקר במקום ומהלב הפועם והחם.

אתן כמה דוגמאות - אני אוהב לרקוד ריקודים לטינים, ובמשך תקופה יש לי פשן כלכך חזק שאני מוצא את עצמי שם 3 פעמים בשבוע! אבל הגיע שבוע שבו הייתי חולה, הגוף ביקש לנוח אבל משהו בי דחף ללכת. אכישהו מצאתי את עצמי שם בכל זאת, חלש, מעופף, לא באמת נהנה... התוצאה היתה שמשהו בפשן הזה ירד משמעותית, כאילו זה היה יותר מידי עבור חלק שבי ומתוך חוסר הבנה ועומס הוא פשוט זרק את הרעיון. דוגמה נוספת - אני עובד עם ילדים ואוהב את זה מאוד! ממש נהנה, גם מהקשיים והאתגרים. אבל פעם בכמה זמן יש בי חלק שפשוט מבקש חופש, מעט מנוחה, גיוון, שינוי. לרוב כשזה קורה מספיק יום, יומיים של חופש, נחת או הרפתקה. אבל כשאני לא מרשה לעצמי לקחת את החופש מהעבודה, בגלל "מוסר העבודה" לצוות או לילדים, בגלל שאני צריך עוד כסף, או בגלל ש"זה בכלל לא בסדר לקחת ככה סתם חופש, אדם צריך לעבוד!" מה שקורה זה שאני נמצא בעבודה שעד לפני רגע ממש אהבתי, אבל בחוסר חשק. במקום שהזמן יעבור בהנאה ובלי שאני אשים לב בכלל, כל רגע הופך לארוך וביום שלמוחורת זה נהיה גרוע יותר ובלתי נסבל. לאט לאט אני פשוט לא מעוניין בעבודה הזו, כל הכיף והפשן נעלמו והתחלפו במרמור, תחושת חוסר שייכות וחוסר אנרגיה. כנל לגבי העיסוק שבחרתי מתוך פשן וכמיהה כמטפל ומנחה סדנאות. כאשר הדבר הופך למטרה, טיפוס על סולם, עלייה במדרגות לעבר משהו. משהו שאני אמור להשיג, להיות, להצליח. הפשן פשוט יורד, הלב הולך אחורה והמיינד תופס את ההובלה.

הלב רצה לעזור לאחר, לגלות את עצמו, לחוות וגם להתפתח. יותר נכון לצמוח ולפרוח. אבל כשהאגו נכנס, הפריחה הופכת לטיפוס על סולם. ההשקעה הופכת למאמץ, החקירה הופכת למרדף. וזה ללא ספק מוריד את הההתרגשות והעניין של מכל הנושא.


כשאני מדבר על פשן, אני מדבר על כמיהה לגלות ולחוות - ולא על רצון של האגו להוכיח, להראות לכולם, להיות הכי טוב. כל דבר שטוב בחיים נהרס והושמד על ידי הצבת המטרות, כל דבר המלא ג'וס ומשחקיות התייבש והפך לקר על ידי המיינד, היעדים והמחשבות של מה שצריך ולא צריך להיות.

כשאנחנו נותנים מהלב, כשיש לנו, הדבר קורה בעצמו. ואז הניתנה מלאה בחן ואהבה, וכך אנחנו נהנים ומתמלאים מאותה נתינה. אבל כשאין לנו, כשאנחנו נותנים כי "צריך", כי אנחנו רוצים שיחשבו עלינו דבר מסויים. כשאנחנו נותנים מתוך פחד או מניפולציה. הדבר מגיע לאחר אמנם בצורתו החיצונית, אך בפנים הדבר יהיה ריק.

וזה ירוקן אותנו, ימרמר אותנו ויגרום לנו להרגיש מנוצלים ונבגדים (בעיקר על ידי עצמנו). שנאה וכעס יגדלו בנו וכמובן יעברו גם לאחר אשר לו אנחנו נותנים.

שוב פעם, הלב לא היה כאן- הנתינה שמגיע מתוך תחושה ותנועה טבעית של הגוף. אלא רק מיינד, אגו וחישובים. כנל לגבי "קבלה", כשהמיינד ואגו משתלטים כאן, זה הופך ל"לקחת" במקום "לקבל". או אז אנחנו מתחילים לקחת ולקחת... לצבור עוד ועוד.

והאמת היא שאם מדובר בחוויה פנימית ולא במשהו חומרי, אנחנו אפילו לא צוברים. כי אנחנו כל כך עסוקים בצמא שלנו, בלקחת, כי "אולי מחר לא יהיה", עד שאנחנו פשוט לא מרגישים את החוויה ומפספסים את זה ש-אני לוקחים עכשיו את מה שאנו זקוקים לו- אלא חושבים על הצעד הבא.


רובנו לוקחים מרוב הרגל. רודפים אחרי אינטימיות וסקס גם כשחלק בנו מבקש להיות לבד. אוכלים גם כשהגוף שבעה. עובדים קשה בשביל כסף גם כשיש מספיק. ולאט לאט הכל מאבד את הטעם...

לאט לאט אנחנו הופכים לקרים ואדישים, החיים הופכים למחושבים. כי כשחיים דרך רק המיינד המתוכנת, דרך היגיון וחישובים, הכל הופך לקר סביבנו. אנחנו מתחילים לראות את הכל כמטרות ויעדים, כהרווח והפסד, הכל הופך לריק מתוכן ובעצם כל צעד הוא לא עבור עצמו אלא רק מדרגה למשהו אחר. פשוט מטיפולציה בלתי פוסקת על החיים.. על אלוהים.. על עצמנו. אפילו אהבה אונטנטית הופכת לחיפוש אחר מצרך בשוק.

אז מה מכאן?! ההזמנה היא לרדת ללב, אל המרכז, לחזור אל הגוף. במקום לחפש תמיד אחר "ביטחון" והיגיון, במקום לחשב כל דבר - לחזור לחיות בצורה ספונטנית!

אני אומר - דיי ללשחק עבור משהו! זמן לחזור לשחק עבור ההנאה עצמה. דיי ללהתאמץ כלכך עבור משהו שאולי יקרה בעתיד! זמן לעשות את הדברים עבור משהו שאנחנו רוצים עכשיו, מתוך הרגע, אל הרגע הבא. מפסיק ללכת נגד הגוף, המיינד ממזמן כבר לא עובד ביחד עם הגוף. ההרגלים שלו פוגעים בו ובנו, מחלישים אותנו ולוקחים מאיתנו הרבה משאבים. אפשר לחזור להיות קשובים לגוף. לתת כשיש לנו, כשהדבר קורה מעצמו. לקחת כשאנחנו צמאים, אבל כשיש מספיק.. אז למה? כשהגוף מבקש לרקוד, כשהוא מתחיל לזוז אז לזוז איתו! גם סתם כשאנחנו לבד בבית. אבל כשהוא מבקש מנוחה, אז לנוח איתו, גם אם אנחנו סביב אנשים שרוקדים.


ואז קורה קסם.


ללכת עם הלב ולהקשיב לתחושת הגוף הופכים אותנו לספונטנים. החיים הופכים למלאי הרתפקה מכוון וכל דבר נעשה מתוך כמיהה ופשן פנימיים של הרגע. הכל נעשה מתוך רצון עז וטוטאליות! רק תזכרו לרגע כמה זה כיף להכנס למיטה כשהגוף עייף אחרי יום ארוך ומבקש לצלול ולנוח. כמה מרגשות הן הפעמים כשאנחנו עושים משהו שהלב שלנו חולם עליו. איזה מדהים זה לצאת אחרי שבוע של בית, או להפך, איזו חוויה מתוקה זו להיות פשוט לבד עם עצמנו, אחרי זמן ממשוך שסבבו אותנו אנשים.

החיים פועמים ומרתקים מעצמם, אין צורך להוסיף דבר. להפך, מה שצריך זה להוריד כמה דברים שמסתרים לנו את הנוף...

אהבה זו לא מטרה שיש להשיג, אלא פריחה טבעית שקורת מעצמה.

מקצוע ועיסוק זה לא דרך חיים, אלא דבר שמגיע מתוך סקרנות וכמיהה של הלב. תחביבים הם לרגע, בואו לא נהפוך אותם ל"מקצוע". אפשר לקבל עלהם כסף כמובן, אבל אין צורך להפוך גם אתם למרדף ותחרות, משהו שאנחנו מחוייבים אליו.

תחביבים הם פשוט לרגע. ונתינה וקבלה הם התנועה הטבעית של הטבע, אל תאפשרו לחברה "המוסרית" שלנו ולדעות שלה להשפיע על מה שנכון לכם. ותופתעו כמה דברים מדהימים קורים לנו כשאנחנו פשוט ספונטנים,

בלי תכנון וצפייה כלל.

עד כאן, שיהיה יום מקסים ומלא בספונטניות! שאראן (:

בתמונה - אחת התקופות הספונטניות של חיי..



0 comments